<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פי"ד</h1>
<h2>דף צח.</h2>
ביצים שטוגנו במחבת, כל אחת ואחת בפני עצמה, ונמצא באחת מהם קורט דם בחלמון, כבר נשאלה אלי שאלה זו. עניתי לשואל, אע"ג דאמרינן דביצים לא יהבי טעמא, כדאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא, הני מילי ביצים פשוטות בטמאות, שהאיסור מצד עצמם. אבל ביצה המורכבת מאיסור אחר, כי הא דמורכבת מדם הנמצא בה, איכא למימר דיהבא טעמא בשמן, והשמן באחרות. דודאי בלעי ונבעי ששים. והביצה עצמה שנמצא עליה הקורט דם בחלמון אין ספק שהיא אסורה כולה.
ביצים שנתבשלו בתבשיל של גוים, בין בקליפה בין שלא בקליפה, ודאי אסירי, דחזינן להו דמדייתי ומדמדייתי ודאי בלעי. והוא הדין אם נתבשלו בקדרה אסורה בת יומא אסורים. ואם אינה בת יומא מותרים, דנותן טעם לפגם הוא. ומאשר נתגלגל בדבריי ענין ביצים אלו, אביא השאלה אשר נשאלה על זה לפני חכמי הארץ וגדוליה. פעם אחת שאל השואל על ביצים שנתבשלו בקליפתם בקדרה בת יומא של גוים או בקדרה אסורה שלנו מהו לאוכלם. אחר כן שאל אם נתבשלו בקדרה בת יומא של חלב, מהו לאוכלם עם בשר. או אם נתבשלו בקדרה בת יומא של בשר, מהו לאוכלם בחלב. התשובה, הנה מצאנו הראב"ד כתב בספר האשכול, זה לשונו. ביעתא דאיבשיל בהדי בישרא אסור למיכלה בחלבא משום דבלעה מבישרא. וכ"כ בה"ג. וביעתא דאיבשיל בהדי בישרא אסור למיכלה בכמכא דאמרינן בלעה לה מבישרא. אבל לא ביארו לנו מאין יוציאו כל זאת כמו זאת ההוראה. ואם מבוקעות או בשלימות דבריהם אתנו. ותהי שאלה זאת כאש בוערת עצור בעצמותינו. חקרנו וחתרנו למצוא מקום בתלמודנו תצא זאת השאלה לאור ממנו. וזאת היא חקירתנו. הנה מצאנו פרק גיד הנשה גבי מימרא דרב נחמן דאמר ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. שהקשה עליה רב אידי בר אבין לאביי, למימרא דיהיב טעמא, והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. ושני ליה הב"ע דאית בה אפרוח. ופריך עוד, אבל טמאה לא, איתיביה ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות, אם יש בהם בנותן טעם כולם אסורות. ושני הכי נמי בביצת אפרוח, וקרי לה טמאה כיון דאית בה אפרוח. ופריך עוד, והא מדקתני סיפא ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן אם יש בה בנותן טעם הרי אלו אסורות, מכלל דרישא בלית בה אפרוח. ומשני, פירושי קא מפרש, ביצים טהורות ששלקן עם טמאות, אם יש בהם בנותן טעם הרי אלו אסורות, כיצד כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן. והכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך רישא דלית בה אפרוח, השתא דלית בה אפרוח אסורות, דאית בה אפרוח מיבעיא. והשיב רב אידי, אי משום הא לא איריא, תנא סיפא לגלויי רישא, שלא תאמר רישא דאית בה אפרוח אבל לית בה אפרוח שריא, תנא סיפא דאית בה אפרוח, מכלל דרישא דלית בה אפרוח, ואפילו הכי אסירא. וכתב בעל התרומה אחר שהביא זאת השקלא וטריא, הילכך אם ביצי עוף טמא נתבשלו עם ביצים טהורות או עם דבר היתר, אין להתיר ולסמוך על לשון בני אדם דאמרי דביעי כמיא בעלמא שאין בהם טעם. דהא מקשי עלה ותירץ. ואשנויי לא נסמוך. גם רב נחמן אמר דבריו סתם ביצה בששים, ולא פירש אי בטמאה או דאית בה אפרוח. ואפילו למאן דשרי היינו כשהיא בקליפה. אבל בלא קליפה מודה דיהיב טעמא. ואם יש דם או אפרוח בביצה טהורה, אז ודאי נותנת טעם וצריך ששים ממה שנתבשל עמה עכ"ל. נראה מסברת זה הרב דכיון דרב נחמן אמרה סתמא למילתיה דביצים טהורות שנתבשלו עם ביצים טמאות אסורות, דיהבי טעמא, שעל התירוצים לא סמכינן. והתימה על הרב משיטת הגמרא. דשיטת הגמרא הכי אזלא. וכל השנויים התם הונחו הנחה גמורה, בר מבתרא דאמר אי משום הא לא איריא, שההנחה ההיא באה על הספק, אלא שהיתה לדחות הדעת שכנגדה. אבל בשאר השנויים לא נשאר ספק כלל, דמתוקמי לכולהו ממה דאסרי ביצים טהורות השלוקות עם ביצים טמאות, בביצים שטומאתן מצד האפרוח שבהם. דאז נמי יהבי טעמא. הילכך היכא דלית בהו אפרוח אלא שהן ביצי עוף טמא לא אמרינן שיהיו אסורות הטהורות שנתבשלו עמם. דקיימא לן כדאמרי אינשי דמיא דביעי ולא כלום. והילכך אינה אוסרת ואינה צריכה שיעור. וכן פסק הרי"ף ז"ל פרק גיד הנשה והר"ם ז"ל פרק ט"ו במאכלות אסורות. הילכך יש לנו להעמיד פירוש הר"ש במימרא דגיעולי ביצים מותרות, דאיתה פרק אלו טרפות [ס"ד ע"ב], שמפרש גיעולי ביצים טהורות שנתבשלו עם ביצים טמאות, דאזלא בהאי מסקנא דאייתינן בפרק גיד הנשה. ועל מה שהקשה הרב בעל התרומה לפירוש הרב רבינו שלמה, אמאי לא מייתי לה לקמן, ולא פריך מינה על מאמר רב נחמן ביצה בששים. יש להשיב, דניחא ליה למיפרך הא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא, להראות שהידיעה ההיא כוללת גלויה ומפורסמת שאינה נותנת טעם. והוא הטעם שאמרו גיעולי ביצים מותרות. ומאחר שנאמרה האי מימרא דביצים טמאות שנתבשלו עם הטהורות, דמיתקומא כשיש בהן אפרוח, ומשום הכי כולן אסורות, דשמעינן מינה הא לית בהו אפרוח אינן אוסרות סתמא, ולא אפליגו בין נתבשלו בקליפתן לנתבשלו בשלא קליפתן, דבהא לא איירי כלל, היה נראה להכריע דבכל גונא שנתבשלו, גם כי נתבשלו בלא קליפה אמרינן בהו דלא יהבי טעמא. שהרי מדרכם להתבשל קלופים ובלתי קלופים. ומדסתמי למילתייהו הוה לן למימר דלא מפלגינן בהו. וכן נראה לרי"ף ולר"ם ז"ל [שהרי] גם הם בסתם שאינם אוסרים. אלא שסתמא דהאי מילתא בתלמודנו מתפרש בירושלמי דמסכת תרומות פרק בצל [ה"ו], גבי האי דגיעולי ביצים מותרות. א"ר זעירא הדא דתימא דמותרות הוא ששלקן בקליפתן. אבל קלופות צריכות שיעור. עד כאן לשון הירושלמי. הביאו כן הרב בעל התרומה ז"ל. נראה שהבין לשון הירושלמי ד"אבל קלופות" שב אל הטהורים. ונפקא לן מינה שהקלופים יהבי טעמא. והיה נראה לומר שכיון שזה הדבר לא התבאר בתלמוד בבלי, והירושלמי מבארו, שאין זה כנגד הבבלי, והיה לנו לפסוק כמותו. וכבר ראינו הרב מאור הגולה נ"ע ר' שלמה בן אדרת בחיבורו קראו תורת הבית זה לשונו, ביצה של עוף טמא וכן ביצי הטרפה או של נבלה שנשלקה עם התבשיל אינה אוסרת תערובתה כלל בפליטתה, ואינה פולטת אלא זיעה בעלמא. בד"א בזמן שהיא בקליפתה. אבל אם היתה קלופה הרי היא כשאר האיסורין וצריכה ששים ואחת אם נתבשלה עם ביצים טהורות כמו שביארנו. עד כאן. אבל אומר אני, אחר שראינו לרי"ף ולר"ם ז"ל שראו הירושלמי וידעוהו, ונראה לר"ם תמיד פסק כמה פסקים על פי הירושלמי, ובזה הפסק לא השגיח אליו כלל, אין לנו להרהר אחריהם. עם שזה הירושלמי לא ראינוהו במקומו, ולא מצאנוהו מחוור. והגדולים שהביאוהו לא הביאוהו בלשון אחד. כי ראינו לאחד מהגדולים הביאו בזה הלשון "רב הונא אמר קליפי איסור מצטרפות עם היתר א"ר זעירא והוא ששלקן בקליפיהן אבל שלק ביצים קלופות בשאינן קלופות או שאינן קלופות בקלופות צריכות שיעור אחד". ולפי דעתי הפרש יש בין שתי הלשונות. כי מהלשון הראשון נראה דדוקא קלופות הוא דיהבי טעמא, ולא שאינן קלופות, לפי מה שפירשתי וראיתי לרבינו הרב ר' שלמה נ"ע כן. ומזה השני נראה דלא משוינן חילוק בין קלופות לשאינן קלופות. אולי נמצאת הנוסחא (אחת) [אחרת] בספרי תלמוד ירושלמי, ומפני זה לא למדו ממנו. ועוד דכי דייקינן שפיר לשון הירושלמי הביאו הרב בעל התרומה עם שכתב שמאמר רבי זעירא בא עלה דברייתא דגיעולי ביצים מותרות, יש לנו לפרש דרבי זעירא הכי קאמר, אימתי הטהורות מותרות, הוא ששלקן, ר"ל לטהורות, דאמרינן שהן מותרות בקליפיהן. אבל שלק ביצים טהורות קלופות עם טמאות שאינן קלופות, צריכות שיעור. דמשמע שאע"פ שמה שהם בולעים זיעה בעלמא היא, כיון שטהורות שמתבשלות עמהם קלופות ובולעות לאותה זיעת האיסור, צריכות שיעור. וזה כנגד תלמוד בבלי שלנו, שהביא ראיה ממאי דאמרי אינשי שהיא גזרה מוחלטת דמיא דביעי ולא כלום. הילכך אזלינן בתר הבבלי ושבקינן ליה לירושלמי. וכן נראה עיקר. דאי איתא דמשוינן חילוק בבצים לתת טעם בין קלופות לשאינן קלופות, היכי שתיק גמרא מיניה. ועוד כד אוקמוה לההיא דגיד הנשה בביצת אפרוח, לוקמינהו בקלופות. אלא [ודאי] שאין לחלק ביניהם. גם לחכמינו הראשונים נראה לי [שהם] רצו לומר כן, שכבר כתב הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל דבר זה. זה לשונו אחר שכתב דעתו כמו שכתבתי למעלה. ויש מרבותי [אשר] הורה להיתר אפילו בקלופות וראוי להחמיר כדברי הראשונים. אמנם לא תצא לאור עדיין השאלה מכאן. שעיקר ההנחה אינה בזה אלא שבביצים לא יהבי טעמא. ובו נפל המחלוקת וחלוקת הסברות. דאיכא מאן דבעי למימר דקלופות יהבי טעמא כמו שכתבנו. אבל אי מקבלי טעמא ממאי דיהיב יתיה [בגויה] לא איירינן כלל בהא בהדיא. ואם מן הירושלמי לפי הפירוש השני יצא שקלופים בולעים, להנחתנו כיון דלא משוינן חילוק לגבי פליטתם בין קלופות לשאינן קלופות, הם הכי נמי אין לנו לחלק בבליעה, דאי בלעי קלופים בלעי נמי בשאינם קלופים. וכן ראיתי כתוב בשם הראב"ד ז"ל דהכי סבירא ליה. וזה לשונו (המיוחד) [המיוחס] לו בפירוש אפרוח שנותנת טעם. ויש שמעמידה בביצים מבוקעות שמקבלות טעם. אבל לא שלימות, מפני שהקליפה מפסקת. ולדעתו אפילו נתבשלו בבשר איסור לא נאסרו אם הן שלימות. וליתא להא מילתא, דהא חזינן בתוספתא דמסכת עוקצין [פ"ב ה"ו] ביצים מתובלות הרי זה חיבור, אותן התבלין אם נגעו בדבר טמא מביאין טומאה לביצה. ואם התבלין אינן מועילין לה מפני מה הן חיבור ולא משוי חילוק בין מבוקעות לשלמות. אלא שמעינן אע"פ שאינן מבוקעות נמי בלעי. עכ"ל. אלמא דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דביצים מקבלי טעמא, ולא משוינן חילוק בין קלופות לשאינן קלופות. אבל תמה אני כמה תמיהות על הראיה שהביא מן התוספתא נגד המעמידים המימרא בקלופות. התימה הראשונה, כי לפי דעתי אם תפרש התוספתא על הדרך הנראה [אשר] הבינה הוא, והיתה כמו שהובאה בשמו, אין ראיה ממנה אלא שהם בולעים קלופות. מפני שהתוספתא ההיא נראה דאיירא בקלופות, שהרי לא ראינו ולא שמענו שיהיה דרך לתבל הביצים בקליפתם, אלא כשהן קלופות או מבוקעות, שהכל אחד. ותימה השנית, שראינו התוספתא במקומה, ולא נראה לנו דמשום טומאת התבלין נגעו בה אלא משום דאחשבה לקליפה. והראיה שבתלמודנו במסכת עוקצין [פ"ב מ"ד] [אמרו] כל הקליפין מטמאות ומיטמאות ומצטרפות. ותנן [שם מ"ה] האגוזים שאמנן והבצלים שחמרן הרי אלו חיבור. התחיל לפסק באגוזים ולפקל בבצלים אינם חיבור. האגוזים והשקדים חיבור עד שירצץ. [שם מ"ו] ביצה מגולגלת משיגם, ושלוקה עד שירסס. פירוש אמנן, שסדרן וקבצן. ופירוש חמרן, מלשון [שמות ח'] חמרים חמרים. ואמרו שקליפת האגוזים והשקדים הם חיבור עד שירצץ. וביצה מגולגלת קליפתה חיבור לה עד שיגם, זה מלשון גומא. והענין שיקוב הקליפה לגמעה דרך שם, אבל משנקב בה נקב אינה חיבור. אבל ביצה שלוקה קליפתה חיבור לה עד שירצץ, ופירוש שירצץ הקליפה לקולפה. דגבי טומאה בתר מחשבה אזלינן. וכיון שריצצה לקליפה אינה עוד חיבור לה. וכן נראה שהבינה הר"ם, שכתב בספר טהרות הלכות טומאת אוכלין פרק ששי "האגוזים והשקדים שנסדקה קליפתן עדיין היא חיבור לאוכלן עד שירצץ את הקליפה. ביצה מגולגלת משיקוב בה מקום לגומעה ממנה אין שאר קליפתה חיבור. ושלוקה קליפתה חיבור עד שירצץ את הקליפה" עכ"ל. ולשון התוספתא [פ"ב ה"ה] בזה, האגוזין והשקדים אע"פ שרצץ, חיבור עד שיתחיל לפרק. ביצה שלוקה וביצה טורמיטא, חיבור עד שיתחיל לקלוף. וטורמיטא מפרש לה בגמרא דפרק הנודר מן המבושל [נ' ע"ב] ביצה שנתבלה בקליפתה ה"ז חיבור. זה לשון התוספתא. ולשון הר"ם גבי ביצה שלוקה כתב "קליפתה חיבור עד שירצץ את הקליפה, ואם נתבלה בקליפתה אע"פ שרצצה כולה חיבור. אלמא משום הקליפה הבין הר"ם שהיא חיבור, לא משום תבלין. והתמיהה השלישית, למה הביא ראיה מן התוספתא דמסכת עוקצין, והניח משנה שלימה דמסכת תרומות פרק עשירי פרק בצל [מי"ב]. ולשון המשנה כך הוא, ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה אסורין. אפילו חלמון שלה אסור מפני שהוא בולע. אלא שלפי הנראה לי, גם זו בקליפה איירא. שאין ראיה גמורה ממנה לגזור על כל ביצה שהיא בולעת ושתקבל טעם. אבל כי דייקינן לשון "מפני שהוא בלוע" נראה שהיא הנחה כוללת. וביאורו "מפני שדרכו של חלמון להיות בולע אף שלא במקום חריפות וכח גדול, כל שכן במקום תבלין". אלא שהראיה הברורה שביצים מקבלות טעם ממה דיהיב (ליה) [ביה], מההיא דנדרים פרק הנודר מן המבושל [נ"ב ע"א], דתנן המודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה רבי יהודה אוסר א"ר יהודה מעשה ואסר עלי רבי טרפון ביצים שנתבשלו בתוכו אמרו לו וכן הדבר, אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. שמעינן מהאי משנה, דביצה בלעה ומקבל טעמא, עד שאם שנתבשלה עם בשר ואמר בשר זה עלי הרי זה אסור בה אם יש בה בנותן טעם. אלא שיש [מקום] לאומר שיאמר דההיא נמי בקלופות איירא. שאין דרך העולם לבשל עם בשר ביצים בקליפתם. אבל כי נחתינן לעומקא דשקלא וטריא דפרק גיד הנשה שמעינן דביצים מקבלי טעמא ממאי דיהיב יתיה. דבביצים פשוטים עם ביצים פשוטים הוא דאסקינן בה דלא יהבי טעמא, מפני שהיוצא מהן אינו אלא זיעה בעלמא. והענין שאין לה טעם מיוחד יבדל משאר טעמי המאכלים כשאר המאכלים עד שיוכר הבדל המינים בעצמם. אבל ביצת אפרוח דיהבא טעמא מצד האפרוח אסקינן שאם נתבשלה עם ביצים טהורות, שהטהורות אסורות אם יש בהן בנותן טעם. אלמא דמקבלא טעמא ממאי דיהיב ליה. וכי היכי דלא אפלגינן בההיא שקלא וטריא היכא דלא יהיב טעמא בין קלופות לאין קלופות, הכי נמי לא אפלגינן היכא דיהיב טעמא בין קלופות לשאינן קלופות. היוצא לנו מזה הוא דבצים שנתבשלו בקדרה בת יומא של גוים או בקדרה שלנו שנתבשל בה איסור בלתי קלופות וכל שכן קלופות, שאסור לאוכלן, מפני שבולעות האיסור ונותן בהן טעם. וכן ביצים שנתבשלו בחלב או בקדרה בת יומא שנתבשל בה חלב, קלופות או בלתי קלופות שאסור לאוכלם עם בשר.
<h2>דף ק.</h2>
דגים שטיגנו במחבת, ונמצא אחר סלוקן מן המחבת דג טמא קטן, ולא נודע אם נגע באחד מן שאר הדגים, ואם נגע באיזה מהן נגע, ובין השמן והדגים הטהורים ששים מן האיסור, כבר נשאלה שאלה זו לפני. אז עניתי אל השואל שתשובה זו אשר אשיב לו לא מלבי. כי כבר נשאלה שאלה זו בעצמה לפני הרב ר' שלמה בן אדרת ע"ה, והשיב כן. דע שאילו היה במחבת שמן הרבה עד שיכסה הדגים היה הכל מצטרף לבטל האיסור והדגים מהמחבת מותרים, ובלבד אם סילקו הטמא בעוד שהיה ששים במחבת. אבל אם סילקו מקצת הטהורים עד שלא נשאר בו ששים היתר כנגד הדג הטמא, חזר ונאסר הכלי ושאר הדגים שנשארו עמו. שהרי אין במה שנשאר כדי לבטל. ובחתיכה בלועה מאיסור, אם חזרה ונפלה בתוך קדרה אחרת תאסור אותה אם אין בקדרה כדי שתבטל בששים, כל שכן בזה שהאיסור מצד עצמו. ואם אינו ידוע שנסתלק הוא ראשון או אחרון, כל הדגים מותרים, שהרי כולם בספק. וכל שהוא בספק מחמתו מצטרף לבטלו. וכל שכן אם כל אחד ואחד מהדגים הטהורים גדול מאותו דג טמא. כי מדין תורה מין במינו בטל ברוב. ושיעור ששים מדרבנן הוא. הילכך הוי ליה ספק בשיעור דרבנן, וספק דרבנן לקולא. מכל מקום המחבת אסורה, והכלי שנתנו אותו דג טמא לתוכו צריך הגעלה אם בר הגעלה הוא. ואם בא לקלוף אותו הכלי במקום שנגע בו מותר, דהוי ליה חם לתוך צונן, וקיימא לן דתתאה גבר ואינו אוסר אלא כדי קליפה. כמו שאמרו בפסח שני פרק אין צולין [ע"ו ע"א]. ואם אין במחבת שמן לכסות הדגים, כל הדגים מותרים, מספק אם יש בין כל הדגים ששים כנגד דג טמא. אבל המחבת אסורה וכן הכלים שנתנוהו בו אם [נתנוהו שם] כמו שאמרנו.
